המציאות משתנה מהר מהיכולת לעבד אותה.
אנשים חווים בלבול, הצפה וניסיון בלתי אפשרי להבין מה בכלל קורה.

מה אנשים פוגשים במציאות:
אירוע חיצוני המשבש סדרי חיים קטן כגדול.
ירידה בתחושת שליטה.
תגובות שונות בין אנשים: הסתגרות/ הימנעות/ הצפה רגשית/ ״תפקוד יתר״ : תפקוד גבוה שמסתיר חרדה גבוהה.

הצורך המרכזי:
נרמול המצב, קשר ונוכחות.

במצב של אי יציבות וחוסר וודאות, אנשים מחפשים להחזיר שליטה וצריכים הכוונה ברורה – מה לעשות ואיך בדיוק לפעול.

מה אנשים פוגשים במציאות: 
עלייה בדילמות תפעוליות וניהוליות ישנות-חדשות.
שיבושי עבודה.
עומסים משתנים.
אי־בהירות ארגונית.

הצורך המרכזי:
הכוונה ברורה, הובלה דירקטיבית, ויצירת אווירת שליטה וסדר.

המשאבים הולכים ומתרוקנים, יש דרישה לתפקוד מלא והעומס נמשך לאורך זמן –
בלי אפשרות אמיתית להתאוששות.

מה אנשים פוגשים במציאות:
השיבוש נמשך והפער בין הדרישות והמשאבים גדל.
מתפתחת עייפות תפקודית.
ירידה באנרגיה ותפקוד חלקי מתמשך.
אשמה על ירידה בתפקוד.
ספק ביכולת לחזור לשגרה.

הצורך המרכזי: 
ניהול המשאבים  + ויסות עומסים.

המציאות עדיין לא יציבה לגמרי אבל מתחילים להיווצר עוגנים חדשים שמאפשרים התבוננות, עיבוד ותפקוד עקבי יותר.

מה אנשים פוגשים במציאות:
לרוב השיבוש המרכזי הסתיים או נחלש .
מתבססת יציבות יחסית בשגרות העבודה.
חוזרת יכולת התבוננות, מתאפשרת רפלקציה אישית וצוותית.
עולות שאלות של משמעות ולמידה וזיהוי של מה עזר לנו לתפקד.
מתאפשר מבט קדימה.

הצורך המרכזי: 
עיבוד המצב ומה שקרה, חיזוק משאבים והפקת לקחים.

המציאות המשובשת הופכת להיות מנוע של צמיחה, ומשתמשים בה כהזדמנות ללמידה, להתפתחות ולהיערכות מדויקת לעתיד.

מה אנשים פוגשים במציאות:
הבנה שהשיבוש אינו חריג אלא תנאי סביבה קבוע.
האנשים והארגון כבר לא עסוקים בהתאוששות.
הארגון מתפנה לעסוק בחשיבה מערכתית על מוכנות עתידית.
נבנית מסוגלות לפעול גם בתנאי שיבוש ואי וודאות לאורך זמן.
מתגבשות פרקטיקות עבודה חדשות.

הצורך המרכזי: 
הטמעת הלקחים שהופקו לצורך פיתוח כלים להתמודדות עם שיבושים עתידיים ובניית חוסן ארגוני.